English Español
צרו קשר

חדשות ואירועים

חזרה לרשימת חדשות

עלון ישיבת הכותל - אייר - גיליון 164

גליון 164-  אייר התש"פ

בית ישיבת הכותל מאחל לכם

ולכל בני משפחותיכם


בריאות איתנה, בשורות טובות

ישועות ונחמות מן השמיים בקרוב!



שבת שלום!

 

יראת שמיים בחברה ובמדינה מתוקנות - 'אורות מהכותל' לפרשת אחרי מות - קדושים 
מפי מו"ר ראש ישיבת הכותל הרב ברוך וידר שליט"א

 
 
 
 
 
דבר ראש הישיבה - לימי הקורונה

     מרן רה"י הרב ברוך וידר שליט''א   
 
"נתת ליראיך נס להתנוסס''!

 

הימים הם ימים מיוחדים מאוד. ייתכן והם ייזכרו לדורות בשם "ימי הקורונה". ברצוני לדבר היום על מתנה גדולה שה' נתן לנו בימים הללו.
הדבר הראשון שיהודי עושה כאשר הוא קם בבוקר הוא להודות על מתנת החיים, על כך שקם לעוד יום בעולם הזה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי". אמרתי בעבר שברגעים הללו של היקיצה נפלא לחשוב על כך שמקבל על עצמו עול מלכות שמיים ועול תורה. אולם,  בדרך כלל כשאנו קמים מהמיטה אנו  ממלמלים "מודה אני" בשפה רפה. הקימה מהשינה מידי בוקר נדמית בעינינו כמובנת מאליה, כאתמול כן היום. אך האמת היא שזוהי זכייה גדולה - זכינו לכך ביום זה ולוואי שנזכה כך אף להבא.
לדוגמא, בנו של מו"ר הרב יעקב כץ שליט"א היה מצוי בתקופה האחרונה בסכנת חיים גדולה וממשית. הוא הגיע עד שערי מוות. כאשר החל להרגיש יותר טוב הוא הודה לכל המתפללים עליו. בחסדי ה' הוא השתחרר השבוע לביתו מבית החולים. בדבריו ניכר עד כמה הוא חש את משמעותה של מתנת החיים. הרי לפרק זמן מסוים התערער אצלו המצב הנורמטיבי והמובן מאליו בעינינו, שקמים מידי בוקר וחיים ונושמים.
כאשר הדברים מובנים מאליהם אנו חיים את חיינו בצורה שגרתית ורגילה. למשל, אם 'זמן קיץ' של שנה זו היה מתנהל כסדרו היינו חוזרים לישיבה בהתלהבות לאחר טיול 'מים אל ים'. לאחר מכן היה יום עצמאות נפלא והייתה מתחילה השגרה. אמנם, בזמן בו מתחילה השגרה מתחילה גם השחיקה. שגרת הלימוד היא קשה. קשה ללמוד יום אחר יום, שיעור ועוד שיעור, בעיון ובבקיאות. גם אלו הלומדים היטב חווים פעמים רבות תהליך כלשהו של שחיקה.
אביא ברשותכם משל מעולם הספורט כדי להבהיר את הדברים. כשהיינו ילדים היינו עורכים מידי פעם תחרויות קפיצה. כאשר ישנה תחרות אדם מסוגל להגיע להישגים גבוהים יותר מאשר הוא מגיע בדרך כלל. הוא מתאמץ, קופץ ומצליח. פעם השתתפתי בתחרות כזו וחשתי זאת. כשאדם מעוניין לפתח את שריריו על מנת שיהיה בריא לצורך עבודת ה', התקדמותו מתחילה דווקא בנקודה בה חורג מהתנהלותו הרגילה, בנקודת המאמץ בה הוא מותח את שריריו מעבר לרגיל. דווקא הצורך לעבור משוכה יותר גבוהה הוא זה שיקדם את בניית הכושר שלו. כך גם מאמן הצבא את חייליו על פי סרגל מאמצים, המקדם את האדם ממדרגה למדרגה.
הדברים נכונים אף בכל תחום אחר. כאשר אדם מעוניין להתקדם רק באופן הרגיל הוא יישאר רק ברמה זו. אולם כאשר הוא יגיע לנקודה של מאמץ, כאשר הוא ייאלץ לעבור משוכה או גדר גבוהה, הוא יגיע להישגים גבוהים יותר.
כך נוהגת לעיתים ההשגחה האלוקית. לפעמים היא מעמידה את האדם בניסיון, המאלץ אותו לקפוץ על קיר יותר גבוה מזה שהוא קופץ תמיד, המאלץ אותו להגיע למדרגות יותר גבוהות מאלו שהוא רגיל בהן. לדוגמא, כולנו מברכים את ברכת "אשר יצר", אולם סיפר לי מישהו שרק לאחר שאושפז בבית החולים ולא היה יכול לבצע את הפעולות המינימאליות הללו הוא למד להעריך  את משמעותה של ברכת "אשר יצר". דווקא בנקודות האלו, כאשר חולפים על האדם מאורעות שונים וההשגחה מתערבת בחייו, האדם צומח וגדל, השריר שלו נמתח[1].
באופן זה נוהגת לעיתים ההשגחה האלוקית לא רק עם האדם הפרטי, אלא גם עם דור שלם, עם חברה מסוימת ואף עם המציאות כולה. נקודת המאמץ וההתמודדות היא זו המגדלת ומוציאה את הכוחות הגנוזים לפועל.
זה המובן בלשונה של התורה[2]: "וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם", כפי שהמדרש[3] במקום מביא את הפסוק[4]:  "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" - ליראיך אתה נותן להם נס - כלומר דגל, תורן[5] - "להתנוסס" ולעלות יותר.
מו"ר הרב הדרי זצ"ל, שאתמול ביום השנה שלו עסקנו בדמותו ובתורתו, היה אומר כדרך בעלי המוסר: "מיהו המתמיד? זה האוכל בזמן, הישן בזמן וגם לומד בזמן". אדם יוצר לעצמו קביעות באמצעות סדרים שהוא מקפיד עליהם ועל ידי כך הוא הולך וגדל מיום ליום. העולם בו אנו חיים מאוד דינאמי ומהיר. אנו יכולים להיות ברגע אחד באוסטרליה ובחלקיק שנייה להיות בארצות הברית. הוא מכונה דור ה-Y, ויש המכנים כבר דור ה-Z. במידה מסוימת הכוונה שלדור זה ישנו אופי מאוד דינאמי ההולך ומתפתח. אם בעבר אדם היה משנה את עבודתו פעם בארבעים שנה, עם השנים הפך להיות מקובל לעשות כך לאחר כחמש שנים, אולם כיום ייתכן שכבר לאחר שנה אדם מרגיש שמשעמם לו ועליו להחליף עבודה.
איננו מבינים את דרכיו של הקב"ה, אלא רק יכולים להתבונן בהם מעט בשכלנו. לאור האמור ניתן לומר שהקב"ה נתן לנו כמתנה את תקופה מאתגרת זו של ימי הקורונה. אני רואה ושומע מר"מים ומתלמידים בישיבתנו המופלאה וכפי שאני חווה בעצמי עם תלמידים מסוימים, דווקא בתנאים הקשים והמאתגרים הללו הישיבה מתנהלת בצורה מופלאה על ידי הר"מים ובלימוד בחברותות ובלימוד עצמי. מהמשובים המגיעים אליי אני מתרשם שהמערכת פועלת. אני חייב לשתף אתכם שגם בהיבט המעשי של הישיבה נעשתה השבוע עבודה אדירה שארכה שעות מרובות במטרה להפוך את הישיבה ל"ישיבת קפסולות". יש לי תחושה שהקב"ה מביט בעם ישראל ויש לו נחת.
ביממה האחרונה, למשל, סיפר לי אחד הר"מים שאחד מתלמידיו שיתף אותו שהלימוד בבית ובאמצעות תוכנת 'זום' פועל רבות על כל משפחתו. הוריו ואחיו מעורבים ורואים את הלימוד שלו. זה משנה דברים בבית, המשפחה כולה מתחברת לעניין. באמת דבר נפלא מאוד.
יזכנו ה' להמשיך לקחת את הימים המיוחדים הללו למקומות של גדלות ורוממות.

 
[1] עיין דרך חיים (למהר"ל) על אבות, פרק ה, משנה ג: "שעיקר הנסיון הזה להוציא אל פעל הנגלה צדקת הצדיק".
[2] בראשית, פרק כב, פסוק א
[3] בראשית רבה,פרשה נה, אות א: " כתיב: 'נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה' - נסיון אחר נסיון וגידולין אחר גידולין, בשביל לנסותן בעולם, בשביל לגדלן בעולם, כנס הזה של ספינה".
[4] תהלים, פרק ס, פסוק ו
[5] כמו: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (ישעיהו, פרק סב, פסוק י); "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה"  (ירמיהו, פרק ד, פסוק ו); "ושא נס לקבץ גלויותינו".
 
לשולחן השבת 

הרב ראובן רז שליט''א

ל"ג בעומר - במוסר ובחסידות

*מתוך נספח לספר "עיונים בכתביהם של בעלי המוסר" שיצא לאור לאחרונה ( ראה מודעה בסוף החדשות)

ל"ג בעומר הוא יום הפסקת האבלות של ספירת העומר, והוא אף יום שנוהגים בו מנהגי שמחה.
שתי סיבות קיימות להפסקת האבלות:

  1. הפסקת מותם במגפה של תלמידי רבי עקיבא.[1]
  2. יום הסתלקותו של ר' שמעון בר יוחאי.[2]
בעלי המוסר התייחסו לסיבה הראשונה, משום שהיא קשורה להיבט המוסרי של "לא נהגו כבוד זה בזה", ואילו בעלי החסידות התייחסו להסתלקותו של רשב"י.
מוסר
נביא כאן דברים שכתב ה"אור יחזקאל"[3] בעמ' קכג:
"אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה", כי בכח חוט השערה לשנות את האדם, וכן בכל מדה ומדה אין לזלזל בשום פרט כי אף חוט השער חמור עד מאוד, וכל פרט נוגע עד לשיא ממש...
וכאן ה"אור יחזקאל" מקשה על סתירה בחז"ל בסיבת מותם:
ונראה זאת דאיתא בחז"ל[4] י"ב אלף זוגות תלמידים היו לר"ע וכולם מתו בין פסח לעצרת, עד שלקח ז' תלמידים חדשים ואמר להם הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן מיד מלאו כל הארץ תורה.
ולכאורה בגמ'[5] מבואר בלישנא אחרינא שמתו בין פסח לעצרת משום שלא נהגו כבוד זה בזה, וכאן מבואר שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה?
והוא מתרץ:
וביאור הדבר נראה שבאמת חדא הוא, אלא שירד רבי עקיבא לעומקם של דברים, וביאר להם שמה שלא נהגו תלמידיו כבוד זה בזה, סיבת הדבר היתה חמורה לעין ערוך ונבע זה מחמת שעיניהם היתה צרה בתורה וזה עונשו חמור כי נוגע הדבר בכת שונאי השם, ויסוד זה מלמדנו רבי עקיבא שאל נא נזלזל בקטנות ונאמר שאינו חטא חמור, אלא יתכן ודברים קטנים כאי נתינת כבוד וכדומה נובע מחמת עין צרה בתורה שהוא שונאי השם.
כלומר, לדעת ה"אור יחזקאל" המידה הזאת של צרות עין, שלא נהגו כבוד זה בזה, היא שורש לדבר הרבה יותר חמור, שהוא צרות עין בתורה ושנאת השם, שזו המשמעות של "היתה עיניהם צרה בתורה זה לזה". הוא מוכיח זאת מרבינו יונה:
ומבואר הדבר ברבינו יונה שער הג' – קס – "כי שונאי השם יתכן אף באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירה במעשה ולשון, אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו, כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפוץ שיכבדו בני אדם את המלך ושיעבדוהו כי הוא שונא את המלך, כי בגודל התורה גדול כבוד ה' וכל חיזוק שאחד מתחזק בזה מתגדל ומתגבר כבודו יתברך ולכן כאשר עינו צרה בחבירו הרי הוא משונאי המלך".
יסוד זה אמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים בתחילת למודם אצלו שאין לזלזל בקטנות, ולכן מיד מלאו כל הארץ תורה.
לסיכום, פגם קטן במידות הוא שורש לדברים חמורים הרבה יותר, כעין צרה בתורה ושנאת ה'.
חסידות
נביא כאן את דברי ה"פרי צדיק":[6]
יום זה נקרא הלולא דרשב"י מפני שבו ביום נסתלק.
אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבנו ע"ה, וכן ראש חודש אב דאף שהוא ראש חודש מותר להתענות בו מפני שהוא יום מיתת אהרן הכהן, ולמה בפטירת רשב"י עשו יום טוב?
אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן.
ומשה רבנו ע"ה הוא שורש תורה שבכתב ורבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל).[7]
לצדיקים מתורה שבכתב קבעו תענית ביום הסתלקותם, אולם לצדיקים מתורה שבעל פה עושים הילולא.
ומדוע:
ואיתא במדרש[8] דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד[9] ובעלי אסופות אימתי הם נטועים דברי תורה באדם בזמן שבעליהם נאספים מהם. כל זמן שנצרך הרי רבו לפניו ואני שואלו, מת רבו הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו.
ההילולא לצדיקי תורה שבעל פה ביום הסתלקותם היא משום שביום פטירתם נקבעו דברי התורה בלבב ישראל.
ומכאן לרשב"י:
ורשב"י היה תלמיד רבי עקיבא ואמר[10] שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא,[11] והיינו שורש למודי רבי עקיבא. והי' זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד... וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה...
וביום הסתלקותו נקרא הלולא דרשב"י דכל ישראל שבדורו קבלו ונקבע בלבם אז הדברי תורה שלו... ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כחו להשיג קביעת הדברי תורה שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד.
נסיים בדברי ה"אור גדליהו"[12] לפסח שני, עמ' 150:
...ופסח הי'... אתערותא דלעילא, שלא היו בני ישראל ראוים לגאולה... ואחר ההארה הגדולה שיש בימי פסח ניתן ימי הספירה, שהאדם מצד עבודתו ישיג מה שהשיג בליל פסח בהארה מלמעלה...
בפסח שני מתחילין בתיקון מדת הוד... כי הוד נקרא העבודה של האדם, מה שהאדם מוסיף על ידי העמל והיגיעה שלו, זה ההוד של האדם... העמל והיגיעה של האדם היא תורה שבעל פה.
ובל"ג בעומר שהוא הילולא שרשב"י ואז הוא ספירת הוד שבהוד, כי רשב"י היה תלמידו של רבי עקיבא, ורבי עקיבא הוא יסוד של תורה שבעל פה...
ואחר שהאדם גומר עבודתו ועבודתו מתאים לההארה מלמעלה, בא חג השבועות, שהוא בחודש סיון שמזלו הוא תאומים – שמתאים העבודה מלמטה עם ההארה מלמעלה.
 
[1] ל"ג בעומר אינו מוזכר במשנה ובגמרא. קיימת מסורת בשם ר' זרחיה הלוי, "בעל המאור", שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח "עד פרוס העצרת", ומשמעות "פרוס העצרת" – חצי חודש קודם שבועות, שהוא יום ל"ג בעומר.
[2] מסורות מאוחרות של"ג בעומר הוא יום פטירתו של רשב"י.
[3] ר' יחזקאל לוינשטיין, משגיח ישיבת מיר.
[4] קהלת רבה יא, ה.
[5] יבמות סב, ב.
[6] "פרי צדיק", ויקרא, עמ' 176: "ל"ג בעומר וסיום הש"ס".
[7] אפשר לצרף לדברי האריז"ל את דברי הגמרא במנחות כט, ב: "אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך (מפרש רש"י: 'מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים') אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו כיון שהגיע לדבר אחד (מפרש רש"י: 'לדבר אחד שצריך טעם') אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו".
[8] במדבר רבה יד, יג.
[9] קהלת יב, יא.
[10] גיטין סז, א.
[11] ומפרש שם רש"י: שנו מדותי-למדו תורתי, שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא-בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של רבי עקיבא והיינו ברירה אחר ברירה.
[12] שלא לפי סדרן.
מתוך השיחה השבועית

       מו"ר הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט"א -       
 
ספירת העומר - צפיה למתן תורה
 
התורה מצַוה בפרשתנו: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" (ויקרא כג, טו-טז) בחג השבועות.
וצריך להבין: מה הטעם לספירה הזו? וכי אי אפשר לחשב ולדעת מתי יחול חג השבועות בלי למנות בכל יום בְּפֶה, "היום כך וכך ימים לעומר"? למה מהוָה ספירת הימים שבין פסח לשבועות מצוה שלֵמה בפני עצמה?
טעם אחד פשוט שאמרו בזה הוא, שהספירה בכל יום באה לבטא את צפייתנו למתן תורה. כשאדם מצפה למאורע חשוב שעתיד להתרחש אצלו (למשל: חתונה), הוא מונה בכל יום, כמה ימים עוד נותרו עד לאותו מאורע, "כי המנין מראֶה לאדם, כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החינוך מצוה ש"ו). לכן אנו סופרים את הימים שבין פסח לשבועות, "להראות בנפשנו החֵפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבֵּנו", יום מתן תורה[i] (ספר החינוך שם).
אלא שאם כך, הרי לכאורה קשה מאד: למה אנו סופרים את הימים שכבר עברו מימי הספירה - "יום אחד לעומר", "שנֵי ימים לעומר" וכו'? הרי דרך העולם היא, שהמצפה בקוצר רוח ליום מסויים, מונה את מספר הימים שעוד נותרו לו לחכות, ולא את מספר הימים שכבר עברו. ואם כן, היה עלינו לספור כך: ביום הראשון - "עוד שבעה שבועות למתן תורה"! ביום השני - "עוד שמונה וארבעים יום למתן תורה"! וכן הלאה. מדוע איננו סופרים בצורה זו?
אולי מותר להסביר, שאנו סופרים "יום אחד", "שני ימים" וכו', משום שכך ספרו אבותינו כשיצאו ממצרים. אבותינו הרי לא ידעו מתי יהיה מתן תורה. הם ידעו שתכלית יציאתם ממצרים היא להגיע למתן תורה, כפי שאמר הקב"ה למשה - "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב) - אבל הם לא ידעו מתי בדיוק יהיה מתן תורה; לכן, לא יכלו לספור את הימים שעוד נותרו להם עד קבלת התורה, אלא רק את הימים שכבר עברו ועוד לא קבלו את התורה ("אוי, יום אחד כבר עבר, ועוד לא קבלנו תורה"! "שני ימים כבר עברו, ועוד לא קבלנו תורה"! וכן הלאה). ממילא גם אנו סופרים באופן זה, כפי שספרו אבותינו. [כמובן, הסבר זה יתכן רק אם נניח שישראל אכן לא ידעו מתי יהיה מתן תורה. ואולם יש אומרים שישראל כן ידעו זאת[ii], ולפי הסוברים כך יש לתרץ את שאלתנו באופן אחר[iii]].
 
[i]. וכך כתב גם הרמב"ם: "שבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם" (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג). [ועי' גם בר"ן המובא בהערה הבאה].
וכתב ב"ערוך השולחן", שזו הסיבה לכך שלדעת הרמב"ם (פ"ז מהלכ' תמידין ומוספין הכ"ב) ספירת העומר היא מצות עשה מן התורה גם בזמן הזה, אע"פ שאין לנו מקדש ואיננו מקריבים את מנחת העומר. כי "עיקר הכוונה [בספירה זו] הוא למתן תורה, ולכן המצוה [מן התורה] גם בזמן הזה" ("ערוך השולחן" או"ח סי' תפ"ט ס"ג. וכ"כ בשו"ת "בית יצחק" [שמלקס] יו"ד ח"ב סי' קי"ט סק"ד).
עוד יש לבאר לפי זה, למה צריך בספירת העומר "שתהא ספירה לכל אחד ואחד" (מנחות סה, ב), "שכל אחד חייב לספור" (רש"י שם), ולא סגי בספירת בית דין כמו בספירת שנות היובל, שרק ב"ד סופרים (עי' רמב"ם מ"ע ק"מ וחינוך סוף מצוה ש"ל). כי ספירת שנות היובל היא לשם חשבון בעלמא, ובזה די שרק ב"ד יספרו. משא"כ ספירת העומר לא באה רק כדי לדעת מתי יחול חג השבועות, אלא היא מבטאת את הצפיה למתן תורה, וזה אי אפשר שיעשה ע"י בית דין, אלא כל אחד צריך להראות הצפיה בעצמו.
ויש מבארים עוד, שלכן יש מן הפוסקים שסברו, שבספירת העומר חייב לספור בעצמו, ואינו יוצא בשמיעה מאחר מדין שומע כעונה (עי' מג"א סי' תפ"ט סק"ב וחק יעקב שם סק"ד), ונהי דדרשינן כן מקרא דוספרתם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד, אבל מ"מ טעמא בעי, למה שונה ספירת העומר משאר עניני דבור דמהני בהן שומע כעונה. וביארו, דזהו מפני שספירת העומר אינה ספירה גרידא, אלא באה לבטא את צפייתנו למתן תורה, וזה א"א לקיים ע"י אחר, אלא צריך להראות זה בעצמו.
[ii]. כך הביא הר"ן מחז"ל: "בשעה שאמר להם משה 'תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה', אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר בזמן הזה... מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן" (הר"ן על הרי"ף, סוף מס' פסחים, ד"ה ובהגדה). הרי שישראל ידעו שמתן תורה יהיה לסוף חמישים יום.
[iii]. בספר החינוך (מצוה ש"ו) כתב, דמה שאנו מונים 'כך וכך ימים עברו מן המנין', ואיננו מונים 'כך וכך ימים נותרו עד מתן תורה', הוא כדי להראות את רצוננו העַז להגיע אל זמן מתן תורה, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שצריכים עוד לעבור עד מתן תורה. ותירוץ זה יִכּוֹן גם לשיטת הר"ן, שבני ישראל ידעו שמתן תורה יהיה לסוף חמישים יום. ועי' תירוץ נוסף להלן (הערה 8).
 
'ופניהם איש אל אחיו'

    
הרב שמואל בן שטרית שליט"א
  
 

---שורדים או אוהבים---
 
 
נדמה שרוב בני האדם "שורדים" בחיי הזוגיות ומעטים הם ה"אוהבים".
הדבר נובע מהנחת יסוד שגויה ,ש"האהבה"היא מנת חלקם של "ברי מזל" .
אין זוג "אוהב" שאינו מתאמץ!
הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" דורש מאתנו עבודה יומיומית לאהוב יותר איש את רעהו ובוודאי איש את אשתו.
"אהבה" היא תוצאה של עמל נכון ! עמל משמעו נכונות למאמץ למען מטרה חשובה.אך יש לוודא שהעמל נכון,הרבה אנשים מרגישים שהם מתאמצים,אבל אולי לא ביררו מספיק האם המאמץ הוא בכיוון הנכון.
לדוגמא הבעל אומר "אני משקיע באשתי המון !אין לך מושג איזה מתנה קניתי לה ! למה היא לא מתלהבת??"
האישה אומרת "המתנה בכלל לא חשובה כמו הפתק המוצמד למתנה ..הלב שמאחורי המתנה.."
הבעל מבחינתו התאמץ ,אבל לא מספיק בדק מה משמח את אישתו.
ה"שורדים" מנסים לחסוך במאמץ אך למעשה מבזבזים המון אנרגיה ב"כיבוי השריפות" ומפסידים את ה"רווחים" של האהבה.
 
בקיצור! ה"אהבה" היא בת השגה! אך חייבים להתאמץ והמאמץ משתלם!

 

 
פינת גדולי ישראל  

 

האריז"ל 

 

רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה'רצ"ד, 1534 - ה' באב ה'של"ב, 25 ביולי 1572) מכונה האר"י הקדוש הוא גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י", שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

קורות חייו
האר"י נולד בירושלים לאם ספרדיה ואביו ממשפחת לוריא שהייתה מפורסמת באשכנז ומיוחסת לרש"י וממנו לדוד המלך. לאחר מות אביו, עברה משפחתו לבית דודו במצרים. הוא עצמו חי במצרים בקהילה הספרדית ולמד מפי הרדב"ז ורבי בצלאל אשכנזי. לפי מסורות שמסרו תלמידיו, עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים והיה סמוך על שולחנו, שם הגה בספר הזוהר, עד שנגלה אליו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל. כמו כן, עסק בתקופה זו בהוראה ולפי תעודות מגניזת קהיר, התפרנס גם ממסחר בתבלינים ובתבואה.

בשנת ה'ש"ל עלה האר"י ממצרים לצפת עם אשתו ושתי בנותיו וחי שם במשך שנתיים עד שבתאריך ה' באב ה'של"ב הוא נפטר במהלך המגפה הגדולה שהתרחשה באותה עת, והוא בן 38. שתי בנותיו נישאו בצפת. האחת, עכסה, לר' שלמה בן הרב משה סאגיס, ראש ישיבה בצפת ורבו של המהרי"ט, ר' יוסף מטראני והשנייה לבנו של מרן ר' יוסף קארו. בנו נפטר לאחר שהאר"י גילה סודות קבליים עמוקים לתלמידיו, ובגין זה נענש משמיים.

הרמ"ק הורה לתלמידיו לפני פטירתו, שממשיכו יתגלה בהלוויתו, בתור מי שיראה עמוד של אש ההולך אחר מיטתו. אותו אחד היה האר"י שבא באותה תקופה לצפת וטרם נודע בציבור. מאז לימד מספר מצומצם של תלמידים את כל אשר ידע, כאשר הוא הסביר כי לשם כך הגיע לעולם וזה כל יעודו בחייו. בכיר תלמידיו היה רבי חיים ויטל.

דמותו והשפעתו על לימוד הקבלה

האר"י לא חשש מלהתעסק בטראומה הנפשית של הפזורה היהודית שנגרמה על ידי גירוש ספרד. צרה זו שניחתה על עולמו של היהודי יצרה שאלות ותהיות קיומיות. הרב שרצה לחזק את רוח תלמידיו החיים בגולה המשיל זאת לאור השבוי בקליפות הטומאה כשם שישראל מצויה בגולה בן האומות (גויים), ובבוא המשיח יבוא גם התיקון, ובני ישראל יאספו למולדתם הוותיקה והעולם כולו ייגאל.

באחת ההקדמות בספר עץ החיים מתאר הרב חיים ויטל את האר"י כך:

לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.

והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה.

וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדה"ר.

והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.

וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד.

לפי דעת כמה מקובלים, חזר בגלגול בדמותו של ר' שלום שרעבי (הרש"ש):

הנה מצינו לגדול בתורה וחסידות, המפורסם בקבלה, רב שר-שלום שרעבי, אשר אמרו עליו כי הבטחה שהבטיח רבנו הארי לתלמידיו כשהיה טובל בתוך הטבילה כשהוליכוהו לקברו, שאמר להם: אם תזכו, אבוא אליכם פעם אחרת! כי בא להם הרב הארי בגילגול ברבנו שלום שרעבי זיע"א

[ "תוכחת חיים" להרב ר' חיים פלאג'י]

האר"י השפיע בצורה כה ניכרת על עולם הקבלה עד שמחלקים את תורת הקבלה לשנים - לפני האר"י (ובכלל זה קבלת הרמ"ק שהיה מרבותיו), ואחרי תקופת האר"י (ובכלל זה תורת החסידות).
 

מתוך אתר המכלול


 



 

שיעורים ושיחות ישיבתיות באופן דיגיטלי בזום

כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד
מדי שנה אנחנו נוהגים לפקוד את כלל קבריהם של חללי ישיבת הכותל ביום הזיכרון- השנה שלא התאפשר

בני ונציגי הישיבה עמדו בצפירה מתחת לבתיהם של משפחות נופלי הישיבה


 

 



 

כבוד גדול! נבחרו שני מצטייני נשיא ביום העצמאות ה72 למדינת ישראל
ממכינת ידידיה!!

- ידידיה סיטון בוגר מחזור ו'.
- דוד אל שמעוני מחזור ז'.

 


 


___________________________________

 
א. מערכת - זיו ששון ארזי
 
 
 
 
 
לאתר ישיבת הכותל
קישור ישיר ומאובטח לתרומות לישיבה
Yeshivat Hakotel website
Donations